2016 היקרה…

עוד רגע החודש הראשון של 2017 נגמר, ורק עכשיו מצאתי את הזמן להיפרד ממך. עד כדי כך התקשיתי למצוא את המילים לומר לך שלום..

היית השנה הראשונה שנאלצתי להעביר בלי סבתא שלי, יום הולדת ראשון, פסח וראש השנה.. בלי שבתות עם סבתא, ובלי שיחות טלפון שנפתחות ב"צלילוששש.." הכי אוהב שאני מכירה.

התחלת השנה נראתה כמו כל שנה אחרת, עבודה (שאז הייתה חדשה), שגרה, בית, חדר כושר.. עכשיו שאני חושבת על זה, היית השנה הראשונה שבה הקפדתי על שגרת אימונים, שלוש-ארבע פעמים בשבוע. כל הכבוד לי (מותר לי, זה חלום ישן).

היית שנה של חברותיות חדשות, ואני גאה להגיד שאני מסיימת אותך עם לא אחת, לא שתיים וגם לא שלוש.. יש לי ארבע חברות חדשות, שברור לי שיהיו שם לתמיד.. עד כדיי כך היית משמעותית.

היית שנה של כיף, ויצא לי לעשות לא מעט דברים שנורא רציתי.. חזרתי לנהוג, טסתי לראות את Coldplay בברצלונה, ביקרתי באחוזת נופש וספא יערות הכרמל… שבואו, הביקור הזה בפני עצמו הוא Holy Moment…

היית שנה שבה פקדו אותי לא מעט משברים, אבל לא נזקוף אותם לרעתך, כי אלו חלק מהחיים, וכל שנה מביאה איתה את הנתח שלה.

היית השנה המטורפת, שבה כל הקלפים נטרפו, וחלומות החלו להתגשם. הסתערתי על חלום ישן שקברתי אי שם במעמקי הפנטזיות. יש לי מקצוע חדש ומשוגע, עם לו"ז לא נורמאלי, ומלא חוויות עוד מחכות לי בהמשך.

אז תודה לך 2016, אל תביני לא נכון אבל אני שמחה שנגמרת. לא היית רעה בכלל, אבל אין לי סבלנו, לחכות לכל אותן חוויות שצפויות לי ב-2017

 

שלכם, צליל

 

מודעות פרסומת

מפה לשם…

פיטרו אותי…
פעם ראשונה בחיי שזה קורה לי (ובתקווה גם האחרונה).
אחרי חודש וחצי במקום החדש, חברת אופציות בינאריות המתפארת ביציבותה ומתיימרת לעבוד באופן רגלוטיבי בשוק (they don't), הבינו שבעצם אין צורך ברכזת גיוס נוספת, והשתיים הקיימות הן מספיקות.
למען האמת, אני מסכימה איתם. אין עבודה לשלוש חברות צוות, אבל גם לא הייתה עבודה כאשר התחלתי לעבוד שם, ואז הרי הלחץ היה כה גדול, שלא הסכימו שאתן הודעה מוקדמת ארוכה יותר או אקח אפילו יום מנוחה בודד אחרי שסיימתי לעבוד במקום העבודה הקודם.
זה לא עצוב לעזוב מקום שמתנהל בצורה מבזה ומזלזלת כלפי מין האנושי, מקום שקורא לעובדים מאחורי גבם "זבל", "טינופת" ו"בעל מנת משכל של קאבוק", אבל הם פשוט החליטו שהם נפטרים ממני, וזה מעליב.
זה היה כל כך מהר, שנראה לי שעד עכשיו אני קצת בשוק. ביום שלישי נאמר לי שיהיה שימוע (אם אני רוצה, אבל דאגו להסביר לי כבר בשיחת זימון לשימוע, שאין כל כך מה לעשות, זה המצב ולא צפוי שישתנה), ובחמישי כבר קיבלתי מכתב פיטורים. לא לפני שסרבו לצאת מינימום בסדר ולתת לי הודעה מוקדמת קצת יותר ארוכה, או לאפשר לי לעבוד לפחות עד סוף החודש. ספטמבר, שנייה לפני חגים. סידרו לי חודשיים לפחות של אבטלה גם בלי שביקשתי או הבעתי עניין בכך.
מעבר לתזמון הגרוע, ועד כמה שזה לא קשור אליי זה מעשה מעליב לכל הדעות, זה חוסר אחריות להעסיק מישהו שוויתר על מקום עבודה יציב, ואז אחרי חודש וחצי לפטר אותו כי בעצם לא צריך. ומבחינתי, המעשה הקטן הזה מערער את כל הביטחון הכלכלי שהתאמצתי כל כך להשיג בחודשים האחרונים. רק בחודש מרץ סגרתי את הלוואת הסטודנטים שלי והתחלתי לחסוך קצת לעצמי. וזה לא חלילה שאני ארעב ללחם, או שמשהו יחסר לי, אני פשוט שונאת להיות תלויה באחרים, או לא לדעת מה הלאה.. להיות בלי תכנית ומסלול ידועים מראש.
בלי שום קשר, מאז שהתחלתי לעבוד שם, קול שהיה פנימי וקטן הפך לגדול ורועם. אני במקום הלא נכון מבחינה מקצועית, זה לא מה שנועדתי לעשות, זה לא מה שאני נהנית לעשות, וזה גם לא מה שאני רוצה לעשות. יש כאן טעות, ואני פשוט נסחפת אחרי הזרם המקובל של "סיימתי תואר, אז עכשיו אני חייבת עבודה בתחום, ולהתקדם הלאה, ולבנות קריירה". זאת לא אני.. לפחות לא עכשיו.
אני צריכה עבודה דינמית, אני צריכה לעבוד מול אנשים, אני צריכה לתת שירות כי אני נהנית מזה, ואני טובה בזה, ואני אוהבת לראות תוצרים של מה שאני עושה. יש קולות קטנים וגדולים ששואלים אותי איך זה ייתפס בעיניי אחרים, ומה יחשבו עליי. ואני מתאמצת ממש בכוח לסתום להם את הפה ולשאול את עצמי איך ארגיש כשאעשה סוף סוף משהו שאני נהנית לעשות…
אז מפה לשם, החלטתי ביני לביני שאם כבר, אחרי 8 שנים רצופות בהם אני עובדת (והשמונה שנים האלו התחילו יומיים אחרי שהשתחררתי מהצבא), מצאתי את עצמי מובטלת, אז אולי כדאי להגשים חלום, ולהגיש מועמדות לתפקיד של דיילת אוויר. כי אולי אני רומנטית, ואולי אתבדה בסופו של דבר, אבל לא הגיוני שכל שבועיים אני פותחת את מודעות הדרושים ופוזלת לכיוון התפקיד הזה, שתמיד פתוח. ולא הגיוני שכל פעם מחדש הלב שלי פועם בהתרגשות שאני מדמיינת איך זה יהיה, עם כל הפאקים של החוסר שינה, עבודה במשמרות עם שעות הזויות, מרחק מהבית לכמה ימים לפעמים, געגועים לבן הזוג והמשפחה, נוסעים סטייל טיסת השוקולד.. זה תמיד מרגיש לי שווה את זה..
אז שבוע הבא זה מתחיל.. קורס דיילי אוויר. זה לא היה קל, והמיונים לא היו פשוטים. זה עדיין לא פשוט, כי מעבר למבחן שצפוי להיות ביום השני של הקורס, אליו קיבלנו חוברת דשנה שעלינו ללמוד עצמאית, יש רופאים שצריכים לתת לי אישורים שבעיה רפואית שסבלתי ממנה לפני שנתיים וחצי, לא מגבילה אותי בשום אופן ואני יכולה לעשות את זה.
אז תאחלו לי בהצלחה…
ובנימה עוד יותר אישית, למקרה שלא חלקתי מספיק, אני מגשימה פה עוד חלום, ומפסיקה להשתעשע ברעיון של לכתוב ולשגר את זה החוצה ולא רק לצבור את זה בתיקיות (שזאת המגירה המודרנית), וממש אשמח שתלוו אותי הלאה… "לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון…"
שלכם,
צליל